שיעור חמישי- סיום ניתוח היצירה.

היי לכולם,
מקווה ששלומכם טוב.
זהו השיעור האחרון בו נעסוק בניתוח היצירה האדונית והרוכל.
אפיינתם בצורה מרשימה את דמותה של האדונית.
בכל זאת אכתוב לכם את האפיון המדוייק שיהיה לכולם את כל הפרטים ללא כל פרטים חסרים.
הנה לכם אפיון דמותה של האדונית:
דמות האדונית

האדונית פועלת על רקע ביתה, הבית הוא בית ציידים האפוף אווירת מסתורין. האדונית היא חידה מתחילת הסיפור ועוד סופו. כאשר הרוכל מציע לה מיני תמרוקים  היא בוחרת לקנות סכין ציידים ואין משתמשת בו דבר שאחר כך מחדד עוד יותר את החידה (מדוע היא מולקת את התרנגולות ולא שוחטת אותן?).

החידה השנייה המאפיינת את האדונית היא חידת האכילה והשתייה. האדונית לכל אורך הסיפור אינה אוכלת ושהיא נשאלת לפשר הדבר היא מפרשת כי היא אוכלת בני אדם ושותה את דמם.

האדונית עד לגסיסתה היא האקטיבית בבית. היא מפטמת את יוסף על מנת לשחטו בסוף הסיפור.

שמה של האדונית, הילני, הוא רמז לתרבות ההלניסטית – לתרבות הגויים.

ביצירה זו ישנה אלגוריה . מהי אלגוריה ? 

אלגוריה היא יצירה שיש לה משמעות מעבר לתוכנה המפורש והגלוי של היצירה עצמה. היא נועדה להעביר מסר או מוסר השכל באמצעות סיפור, לרוב תוך שימוש באנלוגיה לחיים ולמציאות.

אלגוריה היא לרוב יצירה ספרותית, המועברת גם באמצעות אמנות חזותית כגון: ציור, פיסול, צילום, קולנוע, תיאטרון או כל סוג אחר של יצירה אמנותית.

האלגוריה בסיפור “האדונית והרוכל”

כפי שכבר צוין הסיפור הוא אלגוריה ליחסי עמ”י ואומות העולם.

 יוסף מייצג את היהודי המחזר על פתחים של מדינות העולם ומבקש להתיישב בהם. גם לאחר שפשט את בגדיו וכפר באמונתו למען התנהגות כתושב הארץ הוא נמצא במעמד של סכנה. אירופה היא הביצה הטובענית של היהודים ולמרות שהסכנות אורבות היהודי (יוסף) ממאן לעזוב.

האדונית בסיפור מייצגת את אומות העולם. אומות העולם  נותן ליהודים לחיות בשטחן, נותנות להם כתבי זכויות (אימנסיפציה) אך בבוא העת ניזונות מדמם ומבשרם.

גם כשהיחסים בין יוסף לאדונית מתהדקים, אין יוסף יודע הרבה על האדונית. כך גם היהודים שנדמה היה להם שהם מכירים את אירופה אך לבסוף טפחה המציאות על פניהם ונכונה להם אכזבה במחיר של מוות. היהודי חוזר אל אלוקי רק ברגעים הקשים (מיוצג ע”י קראית שמע שקרה יוסף) והוא גואלו ומושיעו.

בסיפור “האדונית והרוכל” מוזכר שהילני אכלה את בעליה הקודמים. כך גם אירופה היא ארץ אוכלת יושביה שהמדינות בה ניזונות משפיכות דמים וממלחמה מתמדת בינהן.

עם מותה של הילני לא הגיע סופם של הטורפים אך גם לא התממשה הצלתם של היהודים שכן היהודים ממשיכים לשוב ולחזר על פתחים ובאופק מופיעים טורפים אחרים שחולקים את נבלתה של הילני.

כפי שלמדנו ביצירות הקודמות- בכל סיפור ישנם מוטיבים מרכזיים. גם בסיפור שלנו ישנם מוטיבים והם:

מוטיבים בסיפור “האדונית והרוכל”:

מוטיב הסכין – הסכין היא סכין ציידים וביחד עם בית הציידים היא מסמלת את בעלת הבית והיא רמז לעתיד לבוא. הסכין מופיעה כברק בעיניה של האדונית. הסכין מקבלת משמעות אירונית, כי יוסף הוא זה שמכר לאדונית את הסכין אשר תסכן אותו מאוחר יותר. על הסכין, חולם יוסף בחלומו.

מוטיב האכילה – האכילה בסיפור מסמלת את התלות של היהודי באומות העולם. האדונית עורכת לרוכל סעודת שחרית ולאחר מכן סעודת ערבית. כל חיוו של הרוכל סובבים סביב האוכל והוא אוכל ומתפטם. הרוכל מבחינתו שמח לאכול ואף מגיע ליידי דבר עבירה באכילותיו שכן הוא אוכל טריפה ואוכל בשר וחלב גם יחד. האכילה הופכת את יוסף לעבד ליצריו. האדונית לעומת הרוכל אינה אוכלת ואינה שונה. היא יודעת מה מטרתה ואין היא מסתירה את האמת על מהות אכילתה. היא מתארת עצמה ככלבה טורפת והיצירה מסתיים כאשר עוף השמיים חולק את נבלתה.

מוטיב החיה – מוטיב זה מאפיין בעיקר את האדונית. האדונית מתוארת כחיה המשחרת לטרפה. האדונית מדמה עצמה לכלב הנועצת את שיניה בגרונו של יוסף ומוצצת את דמו. המוטיב מסמל את העולם החייתי של הגויים המחפשים את טרפם בכל עת. אף בחייו האדונית מכנה את הרוכל בשמות בעלי חיים: “נשוק אותי עורבי, נשוק אותי נשרי”.

מוטיב הדרך – הסיפור מתחיל ברוכל האובד בדרכו. הדרך בסיפור היא סמל לעם היהודי התועה והמחפש מקום לשבת.

תפקיד הטבע בסיפור “האדונית והרוכל”

הטבע בסיפור “האדונית והרוכל” מסמל את מצב אירופה. כשעוזב הרוכל את האדונית כתוב “אותה שעה כבר שקעה החמה ונתעלמה ממנו הדרך”. הטבע במקרה הזה משמש רמז מטרים לדרך הישר אשר תאבד ממנו והחשכה שתאפוף את חיוו לזמן מה.

בסיפור מתוארים גשמים שבעיקבותם הארץ הופכת לביצה. הביצה היא ביצת אירופה. לאחר שהרוכל חוזר מקריאת שמע הקור והשלג הם שמצילים אותו כי דמו הקר לא ערב לחיכה של האדונית.

אמצעים אומנותיים ביצירה “האדונית והרוכל”

בסיפור “האדונית והרוכל” קיימים ארמזים מקראיים רבים:

א.        האדונית הנחקרת ע”י יוסף אומרת לו “מה אכפת לך אם חיה רעה אכלתהו?”. הדבר מזכיר לנו את סיפור יוסף ואחיו ששם יעקב חושב כי “חיה רעה אכלתהו” (את יוסף). בניגוד ליוסף המקראי, יוסף הרוכל אכן עומד בסכנת טריפה.

ב.        יוסף המקראי לא נתפתה לאשת פוטיפר ואילו יוסף הרוכל נתפתה לאדונית.

ג.         הסיפור מזכיר את שימשון שהתפתה לדלילה הפלשתית.

עכשיו שסיימנו לנתח את היצירה "האדונית והרוכל" ולמדנו אותה על בוריה , תוכלו לענות לי על שאלות הסיכום שהכנתי בכדי לסכם את היצירה וניתוחה.
מקווה שנהנתם מהשיעורים שהכנתי לכם, מניתוח היצירה והיצירה עצמה.
שיהיה לכם המשך שבוע מקסים,
שלכם,
לי-נוי.